פסק-דין בתיק ע"א 3518/06

השופט ש. ברלינר, סג"נ [אב"ד]:

1.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת קראי - גירון) מיום 28.5.06 בת"א 2211/99 לפיו התקבלה בחלקה תביעת המערער לפיצויים על פגיעתו בתאונת עבודה מיום 25.4.96.

הצדדים חלוקים על הערכת הפיצויים, על גובהה של הנכות, וכן על החלטת הערכאה הראשונה לייחס למערער אשם תורם בגרימת התאונה בשיעור של 20 אחוזים.

            בערעורו טוען המערער כי לא היה מוצדק לייחס לו רשלנות תורמת בגרימת תאונת העבודה בה נפגע ביום 25.4.96. בערעור שכנגד טוענת המערערת כי לא היה מקום לקבוע כי נגרמה למערער נכות בשיעור של 10 אחוזים, בעוד שהמומחה הרפואי (פרופ' וולפין), קבע נכות בשיעור של 2.5 אחוזים. לפיכך, לשיטת המשיבים, יש לקבוע כי התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל.

2.         מדובר בתובע, קצב בעל ותק במקצועו, יליד 22.12.1953, שבעת עבודתו בניקור בשר בשרות מעבידו הנתבע, נפגע מן הסכין באגודל יד שמאל. בבדיקת רופאי המוסד לביטוח לאומי  מיום 28.1.98 נמצאו הגבלות בתפקוד האגודל וצוין כי התובע "אינו מסוגל להחזיק חפצים בין האגודל לאצבע" נמצאה צלקת ניתוחית באורך של כ - 6 ס"מ, לאחר שהתובע נזקק לניתוח שכלל תפירת הגיד המיישר שנחתך בתאונה. הוועדה קבעה נכות בשיעור של 10 אחוזים לצמיתות, על פי ס' 44(2) למבחנים, וציינה כי "אין מקום להפעלת תקנה 15" שכן התובע "חזר לעבודתו".

3.         בתביעתו הסתמך התובע על קביעות המוסד לביטוח לאומי,  והמשיבים הסתמכו על חוות דעתו של ד"ר גורביץ (נ/7), שסבר כי הפגיעה לא גרמה להפרעות בתחושה בכף ידו השמאלית , כך שיש לקבוע נכות בשיעור של 0 אחוזים. כב' השופטת קראי מינתה מומחה רפואי, את פרופ' וולפין, שקבע כי "מצבו הרפואי של (המערער) ... תואם כיום, בגין הגבלה קלה בתנועות אגודל שמאל ... דרגת נכות צמיתה בשיעור 2.5%, זאת בהערכה חופשית וכחלק יחסי של סעיף 44. (2) לתקנות המל"ל".

            כב' השופטת קראי ראתה להעמיד את הנכות על 10 אחוזים, בהתחשבה, בין היתר, בכך שמדובר בנכות שהיא "פרי הערכה בלבד", הערכה "שאינה רפואית גרידא ... והיא מבוססת על התרשמות מטענת התובע לענין פגיעה בחכולתו התפקודית עקב התאונה, קרי יכולתו לעשות שימוש כנדרש באגודל ידו. מאידך אין מקום להגדיל דרגת נכות זו בגין טענה למגבלה תפקודית נוספת."

            הערכת מצבו של הנפגע מסורה, בסופו של דבר, לבית המשפט, היכול, במקרה המתאים, לסטות מן הקביעה הרפואית באשר לשיעור נכותו של התובע, קל וחומר לגבי הנכות התפקודית, שלגביה אך נקודת המוצא היא, כי היא זהה לנכות הרפואית. אף אם לא היתה הצדקה במקרה דנן לסטות מעמדת המומחה הרפואי באשר לנכות הרפואית, הרי מוצדק היה, לאור טיבה של הפגיעה ולאור עיסוקו של התובע, כקצב, לקבוע כי יש לבסס את הפיצויים על נכות תפקודית בשיעור של 10 אחוזים, כקביעת הערכאה הראשונה.

            ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5), 170; ע"א  3212/03 נהרי נ' דולב ואח', תקדין עליון 2005(4), 1724.

4.         המערער נפגע בעת עבודתו בניקור הבשר, כשנחתך באגודל השמאלי מפגיעת הסכין. היד לא היתה מוגנת, באותה עת, על ידי כפפה מתאימה, אותה חייב היה המשיב לספק למערער כמתחייב מחובת הזהירות שהוא חב כלפיו כמעבידו, וכמי שהעמיד אותו בסיכון הנובע מן השימוש בסכין בידיים חשופות במהלך העבודה, (ר' תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז - 1997, ק"ת תשנ"ז 5850, מיום 11.9.97, ס' 3 לתקנות, והאמור בתוספת. תקנות אלו באו לעולם לאחר מועד התאונה).

המערער היה קצב מנוסה, שידע על הסיכון שבעבודתו וכפי קביעת הערכאה הראשונה "הוא בחר את הסכין בו ביצע העבודה ואת שיטת העבודה שננקטה על ידו, וזאת מבלי שהוכח בפני", כך נקבע, על ידי הערכאה הראשונה, "כי הופעל עליו לחץ לבצע העבודה שנדרש לבצע במהירות ובשיטות לא בטיחותיות, תרם ברשלנותו התורמת לארוע התאונה. את דרגת רשלנותו התורמת של התובע בנסיבות אני מעריכה ב - 20%".

ניתן לייחס למערער מידה מסוימת של חוסר זהירות בביצוע עבודתו, אך לא כל חוסר זהירות של העובד ייחשב כאשם תורם המצדיק ניכוי מן הפיצויים. נדרש כי סטייתו של הנפגע מרמת זהירות נדרשת תלווה ב"אשמה מוסרית". נסיון וותק בעבודה, אין בהם כדי להביא בהכרח למסקנה כי אשמה כזו מוטלת על העובד, שבדרך כלל נאלץ לקבל את תנאי העבודה ושיטות העבודה שנקבעו על ידי המעביד, כמות שהם. (ע"א 7130/01 סולל בונה נ' יגאל תנעמי ואח' פ"ד נח(1), 1).

נראה לי כי במקרה דנן  ראוי שלא לייחס למערער אשמה מוסרית בגין אופן ביצוע העבודה בניקור הבשר, והייתי מבטל את הניכוי בגין הרשלנות התורמת, שקבעה הערכאה הראשונה.

5.         בשאר קביעותיה של הערכה הראשונה לא הייתי מתערב, שכן "הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור תתערב באומדן הנזק של הערכאה קמא רק במקרים חריגים ובלתי סבירים שכן: 'אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק ... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הסופי שנפסק ... על רקע נתוני יסוד מסוימים ... ", ואין להתערב בפסק הדין של הערכאה הראשונה "אלא מקום שמתגלה בו טעות בולטת." (ע"א 3398/05 מכתשים נ' מריומה, תקדין עליון 2007(3), 415; ע"א 1164.02 קרנית נ' בן חיון, תקדין עליון 2005(3), 1492).

6.         אני מציע כי נקבל את הערעור בחלקו, נבטל את הקביעה בדבר רשלנותו התורמת של המערער, כך שהניכוי של 20 אחוזים מן הפיצויים יתבטל, ונדחה את הערעור שכנגד, וכן נחייב את המערערת שכנגד לשלם למשיב שכנגד את הוצאותיו בסך 5,000 ש"ח ומע"מ, להיום.

                                                                                                            ש' ברלינר - שופט

השופט רון סוקול:

1.         עיינתי בפסק דינו של חברי כב' השופט ש' ברלינר ומסכים אני כי אין להתערב בפריטי הנזק שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. עם זאת, בניגוד לדעתו, סבורני כי אין גם מקום להתערב בקביעת האשם התורם של המערער, ולו נשמעה דעתי, היינו דוחים את כל הערעורים על חלקיהם.

2.         הלכה מושרשת היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לבחון לעומקם את כל ראשי הנזק שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית. נפסק פעמים רבות כי "אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טענה בולטת" (ע"א 8022/06 רז נ' צור, תק-על 2006 (1) 3819, 3223, וכן ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, תק-על 2006 (4) 4084, 4096; ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשיית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(ז) 337, 345; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח (4) 21, 25; ע"א 8877/04 כהן נ' רונן, תק-על 2007(1) 947, 949).

3.         בית משפט קמא קבע כי הנכות הרפואית והנכות התפקודית מהן סובל התובע הינן בשיעור של 10%. כפי שציין חברי, הפוסק האחרון בשאלות הרפואיות שנמסרו להערכת מומחה הוא בית המשפט, אשר בוחן את שלל הראיות שהובאו בפניו ולא רק את חוות דעת המומחה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174). כך לעניין שיעור הנכות הרפואית, ולא כל שכן לעניין שיעור הנכות התפקודית.